כבר תקופה ארוכה אני מסתבבת סביב הנושא של יצירת מחר חדש. עתיד אחר. מציאות אחרת. אם תרצו. מעין קריאה פנימית כזאת להבין בדיוק מה זה אומר ולעזור לאנשים אחרים ליצור לעצמם מציאות חדשה. אלטרנטיבית לקיים היום.

למה? משום שיש תחושה שכל מה שהכרנו עד היום נגמר.

כל מה שהיה נכון לחיים שלפני הקורונה, לא נכונים ולא מתאימים לחיים של הפוסט קורונה.

וזאת רק ההתחלה.

אנחנו רק מתחילים לראות עכשיו את השינויים שמגיעים.

בהתחלה הרגשנו שמספיק שנעשה שינוי כזה או אחר כמו שינוי תעסוקתי למי שנפגע בקורונה, עברנו לדיגיטל שגם זה היה מעבר די צפוי אם תחשבו על זה , הוא רק קרה מהר יותר ממה שציפו. שינויים אישיים כמו דברים שפעם היו לנו חשובים פתאום נראו לנו פחות חשובים.

אבל שנייה אחרי שהקורונה נגמרה, היתה מעין תחושה מדומה כזאת שזהו

הכל חוזר למסלולו. מה שהיה זה מה שיהיה.

אבל לא. ממש לא. השינויים האמיתיים התרחשו מתחת לפני הקרקע

ואני מדברת על שינויים הרבה יותר חזקים וגדולים מכפי שאני או אתם יכולים לנבא ולצפות.

מערכת החינוך שלנו ספגה הרבה מאוד אש

כי הילדים שלנו הם שונים מאיתנו, הם נולדו לדור אחר,

פחות חייב, פחות קולקטיבי ויותר אינדיבדואלי

הם רואים את העולם אחרת מאיתנו והם מצפים לקבל מענה לצרכים שלהם. צרכים שאנחנו לא יודיעם לתת להם.

שוק העבודה השתנה וימשיך להשתנות, אנשים כבר לא מרגישים חשק או צורך להיות עבדים של בוס כזה או אחר, לתת את חייהם לעסק של מישהו אחר במשך 30 או 40 שנה.

הם רוצים תגמול הולם כאן ועכשיו. ואם זה לא טוב, הולכים בלי להסתכל אחורה.

אנחנו רוצים יותר עצמאות, יותר חופש, יותר בחירה, יותר תחושת ביחד

אנחנו רוצים יותר אינדיבודאליות, אותנטיות, חיבור לעצמינו, להביע את מי שאנחנו.

וכל זה מתבטא גם בדרך שאנחנו עושים עסקים.

דברים שעבדו לנו פעם, כבר לא עובדים יותר

הלקוחות הפכו להיות יותר מודעים, מבקשים יותר, רוצים יותר

ואנחנו צריכים כל הזמן לספק את הסחורה.

להיות שם או להעלם.

הדיגיטל מאלץ אותנו להמציא את עצמינו כל יום מחדש

לצאת מגבלות המוכר והידוע, מאחורי המחשב ולעמוד בפרונט

לצאת מהאלמוניות שלנו ולהיות מובילי קהילה, ידועים , מוכרים

לשווק יותר באותנטיות מצד אחד אבל גם להתבלט מעל כולם מצד אחר.

בקיצור, העולם שהכרנו השתנה וימשיך להשתנות

וזה שנעשה שינוי בתוכינו, זה לא מספיק.

כי עדיין תהיה הרגשה שאנחנו מנסים ליצור משהו כתגובה

ולא כיצירה אמיתית וחדשה.

או במילים אחרות, אנחנו מנסים לעשות MORE OF THE SAME

אבל חושבים שזה חדשני יותר, כשבעצם ממש לא.

אנחנו מנסים להלביש את השיטות המוכרות והידועות לנו

על מציאות חדשה ושונה שעדיין לא הבנו אותה לחלוטין.

אנחנו מנסים להמציא את עצמינו מחדש ואת העסק שלנו

אבל בתוך גבולות המוכר והידוע.

מזיזים קצת פה וקצת שם. מפחדים ממש לצאת מגבולות הגזרה

לנענע את הספינה או לעשות שיפט חד למקום אחר שיכול להיות שמתאים לנו יותר.

קראתי קצת לאחרונה על דוד בן גוריון

שרק בזכות המנהיגות שלו יש לנו מדינה.

וניסיתי להבין קצת יותר את הלך החשיבה שלו.

תנסו רגע להבין את המציאות שבה הוא פעל

היה ישוב יהודי בארץ וסליחה על שיעור ההיסטוריה הקצר

היתה תוכנית חלוקה שבה אמרו שארץ ישראל תחולק ל 2 חלק לנו וחלק לערבים.

התוכנית קיבלה ביטול

בנתיים התחילה שואה באירופה

הישוב היהודי עומד חסר אונים מול האירוע הזה

כי אפילו להביא יהודים לארץ קשה בגלל הבריטים

בקיצור בן גוריון ניצב בפני בלאגן אטומי שבו איך שלא יסתכלו על הקלפים שיש לו, הוא מפסיד פה ובגדול.

התוכנית שהוא הגה, היתה מהפכנית לאותם ימים של אז.

הוא יצר מציאות חדשה. חלופית למציאות כאוטית שבה אין ליהודים שום סיכוי לשרוד.

מיכל בשן, מנהלת החברה לפסיכולוגיה עסקית ארגונית ומרצה בתחום המנהיגות בתוכנית הבינלאומית של מדרשת שדה בוקר, 
באוניברסיטת בן גוריון בנגב., אומרת ש "לבן גוריון הייתה היכולת לפעול בהווה מתוך מכוונת רב שלבית לעתיד", מסבירה בשן. "כל הפעולות שהוא עשה בהווה, היו למעשה נגזרות של תוכנית על רחבה יותר של העתיד.

כשאנחנו נמצאים במצב של יאוש, קשה לנו לדמיין מציאות חלופית. אבל בן גוריון דמיין אותה ובנה מציאות אחרת שאליה הוא הוביל את עם ישראל והקים לנו מדינה. משהו שאולי נראה לנו נורא טריוואלי היום. לגור במדינה משלנו.

ואיך הוא עשה את זה…התחיל בלצאת מאזור הנוחות שלו, להפליג לארהב "לבנות בה מרכז ציוני חדש, במקום זה שהיה באירופה והושמד. כדי לסחוף את דעת הקהל האמריקאית. הוא ויתר על מעמדו בישוב היהודי בארץ והגיע למקום חדש שבו לא היה לו שום נוכחות, או הכירו אותו. היה לו ברור מה צריך להעשות כדי לממש את חזונו למציאות חלופית למה שהיתה עד כה. והוא פעל למימושו.

ב 1946 הוא הכריז כי יקים מדינה יהודית בארץ ישראל למרות שהכרזה זאת היתה מלווה בהתנגדויות מכל הכיוונים האפשריים. הוא התמקד בחזון ובמימושו

אני לא אלעה אתכם בעוד היסטוריה אבל השורה התחתונה

בן גוריון ראה משהו לנגד עיניו שהוא אפשרות חדשה, אחרת שונה ממה שהמציאות של אותו רגע יכלה להראות לו.

בשיפט חד ובסיפור פחות דרמטי משל הקמת המדינה שלנו, גם סטיב גו'בס בנה מציאות אלטרנטיבית. הוא הסתכל קדימה בזמן והמציא את הסלולר שיהיה כמו מחשב ושינה לכולם את המציאות לדורות קדימה.

ואולי האלוף הבלתי מעורר של בניית מציאות חלופית הוא האחד והיחיד וולט דיסני, שהמציא לנו עולם דמיוני, שהופך את כולנו לילדים בין רגע.

אז מה שונה במה שהם עשו, לבין מה שאנחנו עושים בפועל כשאנחנו מנסים ליצור לעצמינו חזון, או תוכנית לשינוי בעסק.

בספר להנהיג מן העתיד, אומרים הכותבים שהנטייה הטביעת שלנו היא לשנות את העבר, לא לחשוב על העתיד.

כלומר, לקחת את עבר שלנו, את העסק כפי שהיה עד כה, ולהסתכל עליו במבט של מה צריך להשתנות בקיים, מה צריך לשפר או לשדרג כדי להתאים לעתיד שיבוא.

אבל זוהי ראייה צרה בתוך גבול האפשר.

מה שעשו מנהיגים כמו בן גוריון, סטיב גוב'ס ווולט דיסני.

הם הסתכלו על העתיד. וגזרו ממנו להווה.

סטיב גו'בס הסתכל 10 שנים קדימה בזמן. וולט דסני יצר עולם דמיוני אלטנרטיבי.

הם הורידו את הגבולות של הקיים, ביטלו את המגבלות של הכאן והעכשיו, והסתכלו קדימה כדי לראות איך אפשר לשנות את הכאן והעכשיו. להתחיל לבנות משהו אחר שיוביל למציאות שהם רצו שתהיה קיימת.

כדי להיות מסוגלים באמת להמציא את עצמינו מחדש

אנחנו צריכים קודם כל להכיר בעובדה שאנחנו רק מנסים לשחזר ולשפר את העבר

להתחיל בלשחרר את הנקודה הזאת. לשחרר את העבר. אנחנו לא רוצים לתקן אותו, או להפוך אותו לטוב יותר. אנחנו רוצים ליצור עתיד שנכון למי שנהיה. ולא למי שהיינו.

בבית הספר לעסקים של אוניברסיטת  טקסס….מלמדים איך לחשוב אסטרטגית על העתיד , הם קוראים לזה דמיון אסטרטגי, באמצעות חיבור של מספר תחומים כמו למשל כלכלה ובריאות. או דיגיטל ופננסים. להבחין בטרנדים שמפתחתים מתחת לפני השטח ולתת להם מענה קדימה בזמן. מה הצרכן יצטרך, מה יקל על חייו, איך הוא ירצה לצרוך את המוצר הספציפי. זאת דרך אחת.

לעסק הקטן, זה מאתגר אף יותר, משום שאין לנו משאבים כאלה גדולים, והכל מותל על הכתפיים שלנו. ולכן ככל שנוכל לבנות חזון מדויק יותר למי שאנחנו מותאם לתשוקה שלנו ולרצון שלנו, האמיתי כך נוכל להיות במטיבינו כדי ליצור אותו.

אנחנו צריכים להתחיל בשחרור פחדים וחסמים וקבעונות שליווי אותנו

פחד מכשלון, ממה יגידו, מהמ יחשבו, מתחושת קטנות ביקורת עצמית.

לשחרר את גבולות הקיים, לבחון האם אני עסוקה בלעשות עוד מאותו הדבר, או שיש פה חידוש אמיתי במה שאני רוצה לעשות.

לא לפחד לשחרר את הקיים, להרגיש מתי משהו סיים את תפקידו, לוותר עליו, לשחרר אותו מעלינו.

לא לחשוב איך לשפר את הקיים, להתעלם ממנו. לחשוב איך לעשות טוב יותר את העתיד לבוא.

זה מאוד קשה להסתכל לעתיד וזה דורש מאיתנו הרבה מאוד דמיון ומוכנות להכשל.

לא תמיד אנחנו יכולים לדעת בוודאות מה יקרה באמת. אנחנו יכולים רק לדמיין ולנחש.

חוסר הוודאות הוא הפחד הגדול ביותר שלנו ולכן אנחנו נאחזים בישן, כי הוא הברור והידוע.

אבל הוא גם כמו יתד של אוהל. לא מאפשר לנו לזוז לשום מקום.

גם אם אנחנו עפים למעלה אנחנו מחוברים לקרקע באותה נקודה ושום דבר לא יכול להשתנות ככה. אפילו לא נקודת המבט שלנו.

אני אומרת תעיזו

זה לא שאתם עכשיו משנים את החיים שלכם מקצה לקצה או נדרשים לעזוב הכל ולהתחיל מאפס.

להסתכל קדימה, להרשות לעצמכם להסתכל קדימה, להרגיש את העתיד, לדמיין אותנו , לצייר אותו או לכתוב אותו לא עולה לכם כסף

הוא רק דורש להשתחרר מהמגבלות של עצמכם, לצאת לדייט עם עצמכם במדיצטיה, הליכה על חוף הים, להיות מוכנים לקבל את מה שיגיע. ולתת לזה לזרום ממכם והלאה.

מי יודע אולי תפתיעו את עצמכם, תרגישו שזה הכיוון שנכון לכם והוא זה שמעורר בכם התלהבות והתרגשות, ולא ממש תוטרדו מחוסר הוודאות אלא תמצאו דרך לממש את הקיים. כמו שבן גוריון מצא דרך, בניגוד לכל דמיון אפשרי ולמרות כל הההתנגדויות מבית ומבחוץ, ולהקים לנו פה מדינה.