כמה פעמים נורא רציתם משהו אבל לא משנה כמה התפללתם שהוא יקרה מבחינתכם, כלום לא השתנה, כלום לא קרה וכלום לא זז.
נשארתם עם רצון בלתי ממומש וחווית תסכול שהתווספה עליה עוד אחת ועוד.
זה אולי כי לא הייתם מספיק פתוחים, או מוכנים לראות ולקבל
את ההזדמוניות שהגיע אליכם, שהיו אמורות לענות על הרצון שלכם, או הצורך.
ובעצם דחיתם אותה, הדפתם אותה ממכם.
כשהייתי בכיתה ד' עשינו קומזיץ כיתתי
ובאמצע הקומזיץ ניגש אליי ילד מהכיתה
ושאל אם אני רוצה להיות חברה שלו.
הופעתי נורא. לא הבנתי מאיפה הוא בא אליי
ומה פתאום עכשיו חברויות
הרי בנים זה איכס. לא?
את התגובה שלי אני זוכרת עד היום.
כל כך הופתעתי וגם נבהלתי משום מה
שאמרתי לו בצורה הכי לא נעימה שאפשר
נראה לך. ממש לא.
והוא כמובן נפגע. והאמת שבאיזה שהוא שלב הוא עבר לגור עם אבא שלו באוסטרליה
אז נעלמו עקבותיו.
מעניין מה היה קורה אם הייתי אומרת כן. חחח
כשחזרתי הביתה באותו ערב
חשבתי על זה, למה כל כך נבהלתי מזה
הרי בסך הכל הוא ילד נחמד ודי חיבבתי אותו
אז מה היה כל כך נורא אם הייתי אומרת כן.
לא שהבנתי יותר מדי מה זה אומר להיות חברים אז בכלל.
אחרי שחשבתי על זה
פתאום הרגיש לי שאני כן רוצה שזה יקרה
שאולי הוא יחזור ויבקש ממני שוב, ואז אני אגיד לו כן.
כי הייתי נבוכה מדי, ואולי גאה מדי מכדי ללכת ולהתנצל בפניו
ולהגיד לו שאשמח להיות חברה שלו.
אז פשוט ישבתי והתפללתי לירח, אני אוהבת לדבר עם הירח מאז שאני קטנה
וקיוותי שמישהו ישמע ויגרום לו לחזור שוב על ההצעה.
אבל זה לא קרה. וכמו שאמרתי הילד נסע לאוסטרליה, או כך האגדה מספרת.
.
הסיפור הזה, אמיתי לחלוטין
משקף בעיני את ההזדמנויות שהיקום שולח לנו.
ואיך אנחנו מגיבים אליהן.
ואז איך זה מתבטא ביום יום שלנו, ברצונות הבלתי ממומשים שלנו
בחווית החוסר, התסכול שאנחנו לכאורה לא מקבלים את מה שאנחנו מבקשים או רוצים.
כי יש לנו אמונה מסוימת בראש
שדברים אמורים להגיע בצורה מסוימת
להראות בצורה מסוימת.
נניח שאני רוצה חשבון בנק גדוש, או להרוויח סכום כסף מסוים, או לסגור עסקה כלשהי שעמלתי עליה הרבה, או כל דבר אחר שחשוב לי ואני נורא רוצה.
ואני עובדת קשה, ומתפללת
ומבחינתי כלום לא קורה
כי יש בי ציפיה שיגיע שליח, ידפוק לי בדלת
ויגיש לי צ'ק שמנמן, או חוזה, או לא משנה מה אני רוצה
אבל שזה יהיה ברור, מוגדר, בצורה מסוימת, עם ריח מסוים, עם אריזה מסוימת.
כלומר, כבר דמיינו איך אנחנו רוצים שזה יראה
ואז כשאנחנו מקבלים משהו אחר פתאום, אנחנו אפילו לא יודעים לזהות שזאת התשובה הנכונה יותר והמדויקת יותר עבור מה שביקשנו.
נניח שעבדתי מאוד קשה על הסכם כלשהו עם לקוח פוטנציאלי
במשך חודשים רבים עמלתי עליו ועדיין לא רואים אור בקצה המנהרה.
אבל בנתיים במקביל נכנסו עשרות חוזי עבודה אומנם קטנים יותר
אבל אם הייתי מספיק עירנית אולי הייתי יכולה לשים לב
שסך כל ההסכמים שנכנסו הם הרבה יותר מבחינה כספית מאשר ההסכם המעפן הזה שאני קורעת את הישבן שלי עבורו על כל פיפס שכבר הוציא ממני את המיץ.
אבל אני בראיה שלי, נעולה על הדבר הקשה הזה, כי זה בטח הדבר הנכון
ואלה הקטנים שהגיעו בטח סתם לא משהו. אלה הזדמנויות שהיקום שלח לי. ואני החלטי שהן לא מספיק ראויות עבורי.
.
זה כמו בבדיחה של האיש ההוא שהיה מאמין גדול בה'
והיתה הצפה מאוד גדולה בעיר שלו.
כל דיירי השכונה ברחו, הגיעו השכנים והציעו לנסוע איתם ברכב שלהם
כי היה להם בדיוק מקום אחד עבורו
והוא אמר, אני מאמין בה', הוא יציל אותי.
בנתיים המים עלו והבית שלו הוצף
הגיע סירה ושוב אמרו לו, בואו איתנו
והוא אמר, לא אני מאמין בה' הוא יציל אותי.
המים המשיכו לעלות
האדון עלה לגג וחיכה לישועה.
הגיע מסוק. שלשלו לו חבל
אמר לא. אני מאמין בה' והוא יציל אותי.
בסוף הוא טבע במים
מופתע הגיע לעמוד בפני כבוד הה'
ואמר לו. אני כל כך האמנתי בך. למה לא באת להציל אותי.
אז ה' אמר לו.
שלחתי לך רכב, סירה, מסוק.
מה עוד רצית שאעשה?
כי ההזדמנויות שמגיעות אלינו לא כתוב עליהן בצורה ברורה
עם פתק ונצנצים. הנה אני פה לפנייך ההזדמנות הגדולה שחיכת לה.
אלה היא מגיעה בדרכים שאנחנו לא ממש מצפים להן או מוכנים להן
ואז מה קורה.
אנחנו נבהלים, ולפעמים בכלל לא שמים לב, ולפעמים אפילו לא קולטים שזה זה.
ואז מה התגובה שלנו.
לתפוס את ההזדמנות בשתי ידיים ולא לתת לה לעזוב אותנו
או בורחים ממנה, מספרים לעצמינו סיפורים למה עכשיו זה לא זמן טוב או
בכלל לא מתייחסים אליה בתור הזדמנות.
תחשבו רגע
החיים הם כמו משחק בייסבול
אנחנו האיש הזה שעומד באמצע המגרש עם מחבט
והיקום זורק לנו כדורים, אלה ההזדמנויות.
האם אנחנו מצליחים להכות בכדורים ולרוץ עוד שלב אחד קדימה
או האם אנחנו מפחדים מהכדורים שמגיעים אלינו במהירות על קולית ואנחנו קופאים במקום או נבהלים ומגיבים לא לעניין.
תחשבו רגע על התגובה שלכם.
לא בשיפוטיות, רק כדי שתבינו איך אתם מגיבים להזדמנויות שמגיעות אליכם.
את התגובה שלי כבר בטח הבנתם. אני נבהלת קודם כל. ורק אחר כך מעכלת ושואלת את עצמי למה לא.
אבל אז יכול להיות שכבר מאוחר מדי.
עכשיו בואו נסבך את זה עוד יותר
נניח שהחיים הם משחק בייסבול
והיקום שולח לנו כדורים,
ונניח שאנחנו מאלה שמפחדים מהם
אז אנחנו מאמנים את עצמינו לא לפחד מהכדור
ללמוד לצפות לו, ללמוד לתפוס אותו או לחבוט בו
ללמוד את כל מה שצריך להעשות כדי שנוכל לקבל את ההזדמנות
ואז להתחיל לרוץ לנקודה הבאה.
אבל מה קורה אם הכדורים שהיקום שולח לנו משתנים כל הזמן
בגדול, בצורה, בצבע, בכמות.
הרי אנחנו לא התאמנו על כל זה
אז שוב אנחנו במצב של חוסר אונים, או חוסר וודאות מול מה שמגיע
ושוב אנחנו לא בטוחים שזה מה שביקשנו או רצינו.
אנחנו יכולים לברוח, לקפוא
כדי לשנות את המצב, אנחנו צריכים קודם כל להבין את שיטת הפעולה שלנו
איך אנחנו מגיבים לדברים. האם בזרועות פתוחות בלי שאלות ובלי ביקורת או ישר מחפשים מה לא בסדר בזה, ולמה אנחנו כל הזמן לא מקבלים את מה שביקשנו.
אחרי שהבנתם איך אתם מגיבים לדברים
זה הזמן ללמוד איך להתמודד עם מה שמגיע.
נניח במקרה שלי.
אם הייתי אומרת לילד הזה,
אני יכולה לחשוב על זה ולתת לך תשובה מחר.
אז סביר להניח שהתשובה שלי אליו היתה אחרת לגמרי.
מצד שני
מה קורה כשהזזדמנות מגיעה בבת אחת, בפתאומיות כמו כדור שאנחנו עומדים בפניו
כאן זה כבר תהליך שנצטרך ללמוד לסמוך על עצמינו
להבין שהזדמנות יכולה להגיע באלף דרכים שונות
להשתחרר מהרעיון שהיא מגיעה ארוזה יפה עם פתק החלפה
או כמו במקרה של הבחור שה' יגיע בכבודו ובעצמו
להיות במודועת לכל מה שנכנס לתוך המרחב שלנו
לעבוד על שריר הספונטניות וההרפתקנות.
גם אם אתם אנשים מתוכננים כמוני, שאוהבים שהכל מוכן ומתוקתק הרבה לפני הזמן
תמיד להשאיר פתח גם לדברים בלתי מתוכננים
להתחיל בקטן, לעשות קצת יותר דברים בספונטניות
דברים שהם לא מתוכננים או מחושבים עד הסוף
לסמוך על תחושת הבטן שתנחה אתכם
לשחרר את יצר ההפתקנות, לנסות דברים חדשים, דברים אחרים
לא בבת אחת. גם אותי זה מפחיד
אלא לאט יותר, בקצב שנכון לכם.
בכל פעם שיש אפשרות תעשו משהו הרפתקני, שישחרר אתכם מהמקובעות המחשבתית שהתרגלתם אליה. זה לצאת מאזור הנוחות בכל פעם מחדש.
ככה כשההזדמנות הבאה שתפתיע אתכם, כבר תוכלו לחייך אליה ולהגיד לה ברוכה הבאה, כמה טוב שבאת.
