חושבות בגדול תמלול הפרק
כמה פעמים יצא לך להגיד לעצמך "אוף אני כזאת מטומטמת" או משהו דומה.
זה מוזר. כי אנחנו מפחדים מביקורת
אפשר להגיד שאנחנו ממש שונאים ביקורת
אבל איכשהו אנחנו המבקרים הגדולים ביותר של עצמינו ושל אחרים.
גם בלי שאנחנו שמים לב לזה, אנחנו ביקורתיים כלפי אחרים, הילדים, הבן / בת זוג. ובעיקר בשיח הפנימי שלנו כלפי עצמינו.
מה הספקנו לעשות ומה לא.
כמה טובים או פחות טובים היינו
מה הצלחנו להשיג ובעיקר מה נכשלנו להשיג.
כמה פעמים אמרנו לעצמינו
איזה מטומטמת אני
הייתי צריכה להגיד ככה או אחרת
יצאתי מפגרת
אין סיכוי שאצליח בעולם
מי ירצה לעבוד איתי בכלל
גם אני מפחדת מאוד מביקורת
וגם אני באותה נשימה מאוד ביקורתית
אז יצאתי לחקור קצת את הנושא, כדי להבין מה לעזאזל הסיפור עם הביקורת הזאת
ולמה אנחנו צריכים אותה בכלל.
ביקורתיות התחילה בשלב מוקדם של הילדות שלנו
כשהיינו מקבלים ביקורת מההורים. פשוט למדנו לחקות את ההתנהגות שלהם.
נניח שנכשלנו במבחן, ואחד ההורים היה מביע את עוגמת הנפש שלו מהעניין
ואומר שהוא מאוכזב מאיתנו, או שזה גרוע להכשל בנושא כזה או אחר.
למדנו לפתח בעצמינו את הצורך לביקורת עצמית
גם כדרך לחקות אותם, אבל אולי בעיקר כדרך להגן על עצמינו מביקורת.
זה קצת טריקי
אנחנו רוצים להמנע מהכאב שמביאה איתה הביקורת של ההורים
אז יצרנו מנגון שבו אנחנו מלקים את עצמינו
פשוט מראים להם , הנה תראו אני כבר מלקה את עצמי על הכשלון שלי במבחן
ואז אני אומרת לעצמי שאני מטומטמת ולא מבינה כלום, ובחיים לא אצליח.
אני יוצרת מראש סבל לעצמי, כדי להראות להם שאין צורך שגם הם יבקרו אותי ויגרמו לי לעוד כאב
או לפעמים אני מכינה את עצמי לזה שהם יתנו לי ביקורת אבל זה כבר לא יכאב, כי אני הכאבתי לעצמי מראש.
אנחנו ממש מתוחכמים בנושא הזה.
הוגי העבר דווקא תמכו בביקרת עצמית כדרך להרחיב את גבולות ומגבלות הקיים כמו פלטו. או אריסטו שתמך בביקרת עצמית כדרך להגיע לאושר, מה שעושה לי טוב.
אבל הגישה המודרנית לא ממש תומכת בביקרת עצמית משום שהיא מקטינה, והופכת אותנו לאנשים שליליים, עם גישה שלילית שמקרינה כלפי חוץ.
בבסיס הגישה הזאת עומדת המחשבה שאנחנו יכולים לשנות את העבר
אם נגיב לסיטואציה שקרתה בצורה ביקורתית, אנחנו לא נלמד מזה, או נגדל מזה, אנחנו פשוט נלקה את עצמינו ואז נחזור לאותו סרט שוב ושוב. כי המוח שלנו נורא אוהב לחזור על סיטואציות ולשחזר אותן. כי זה אזור הנוחות שלו.
או אם לא נבקר את עצמינו נהפוך להיות אנשים שלא נחמד להיות איתם, או כאלה שאנחנו לא ממש מכירים. אבל תחשבו רגע כמה זה אבסורד. כי אנחנו כולנו בורחים מאותם אנשים שכל הזמן מבקרים את כולם. אז למה שנחשבו שאנחנו נחמדים אם אנחנו ביקורתיים כלפי עצמינו.
פעם ראיתם איך אדם שנותנים לו ביקורת נראה, לעומת אדם שכרגע פירגנו לו על משהו נחמד שהוא עושה. איך הילדים שלנו מגיבים לזה.
אדם שכל הזמן סופג ביקורת הולך עם הפנים באדמה, שפוף עם עננה שחורה מסביבו עצבות ודכדוך. אדם שמפרגנים לו, הולך זקוף, גאה, שמח, מאושר, מבסוט. ואם זה ילד גם קופץ משמחה וחיוך של אושר מרוח לו על הפרצוף
אז למה אנחנו מעוללים את זה לעצמינו. הרי לא היינו מסיכמים שמישהו יגיד לנו כל היום, שאנחנו מטומטמים ולמה עשינו את זה ככה ולא אחרת.
אם הבוס שלנו היה מדבר אלינו ככה, כמה זמן היה עובר עד שהיינו מגישים מכתב התפטרות.
אז בפנים, בתוכינו אין מכתב התפטרות יש לספוג את הדבר הרעיל הזה
ואז קשה לנו להתקדם, כי אנחנו שיפוטיים מדי וגם קשה לנו להיות נחמדים לאחרים, כי אם אנחנו מתקשים לקבל את מי ומה שאנחנו, למה שנקבל את האחר. הרי גם הוא חייב להשתפר ולשנות את עצמו כל הזמן. לא.
אז התשובה היא לא.
ועכשיו לחלק הקשה.
אז מה עושים עם זה.
אמרנו שהמוח שלנו אוהב לחזור על עצמו. הוא חשוב בצורה תבניתית
ואם כבר שלושים, ארבעים או חמישים שנה
אני חושבת ככה, בצורה ביקורתית כלפי עצמי
המוח שלי לא יודע אחרת. אין לי שום דרך לשכנע אותו כרגע לחשוב בצורה אחרת ולהגיב בצורה אחרת.
זה בטח לא קל לשנות הרגלים ובטח שלא דפוסי חשיבה. כי הם מגיעים בלי שאנחנו קוראים להם. הם פשוט שם, חלק מאיתנו אם נרצה ואם לא נרצה.
אז איך בכל זאת אפשר לעשות את השינוי הזה בחשיבה שלנו.
אפשר להשתמש במילה בנתיים – למשל אם את באה לבקר את עצמך על חוסר הצלחה, תוסיפי את המילה בנתיים. לא הצלחתי, בנתיים. זה כבר מרכך את המשפט ובמקום ביקורת זה נשמע כמו פתח לתקווה שפעם הבאה אולי כן תצליחי.
את לא מושלמת. אני לא מושלמת. אף אחת לא מושלמת. ואל תנסי להיות. שלמות לא קיימת. וזה כל הכיף שלנו. אז תפסיקי להלקות את עצמך או לנסות להגיע למושלמות כלשהי. זה סתם מעייף.
כתיבה. לי באופן אישי זה הכי עוזר. להוציא החוצה את כל הגי'פה שיש לי במחשבות. זה משאיר אותי נקייה מבפנים. כאילו עשיתי אמבטיה למחשבות שתמיד באות בלופ שחוזר על עצמו. אז זה מפסיק את הלופ. וגם מאפשר לי להסתכל על כל מה שעבר לי בראש ולהפסיק מיידית את השיח המקטין שעובר לי שם. כמו שיקוף כזה שמאלץ אותי להבין כמה אני לא נחמדה כלפי עצמי.
והדבר האחרון, למרות שבטח יש מליון טכניקות, אבל שאני חושבת שעוזר. זה לפרגן לאחרים. למצוא משהו טוב ונחמד אצל האחר, הילד שלנו , הבן זוג, השכן, לא משנה מי. לפרגן על משהו קטן ונחמד. זה גורם לנו להסתכל באור אחר על עצמינו. תנסי את זה….מקסימום זה יצליח.
אז תודה שהיית איתי בעוד פרק של חושבות בגדול
אשמח לשמוע את דעתך,
ונשתמע בפרק הבא.
