חשבת פעם מה באמת גורם לתקיעות שלך בעסק, בחיים.

למה את נשארת עומדת באותה נקודה בלי יכולת לזוז?

התשובה היא פחד.

או יותר נכון, הפחד מהפחד.

כולנו בני אדם, כולנו מפחדים ממשהו.

לפחד זה טבעי. זה חלק ממי שאנחנו.

אבל באותה נשימה אנחנו מפחדים מהפחד שלנו.

מתביישים בו. לא משנה ממה אנחנו מפחדים

אז איך נוכל להתקדם למרות הפחד.

ממה בכלל הפחד נובע.

ואיך נתמודד עם הפחד מהפחד

גם אם אנחנו לא אוהבים לבקש עזרה.

אנחנו בדרך כלל נוהגים להסתיר את זה. לטאטא מתחת לשטיח

להציג פרצוף אמיץ כלפי חוץ ומפוחד כלפי פנים. מה שגורם לנו במרבית המקרים להתקע באותה נקודה שנים במשך שנים רק כי אין לנו את האומץ להסתכל לפחד שלנו בעיניים. ולבקש עזרה.

אלה שני דברים שמרגישים לנו שאם נעשה אותם, זה יהיה גרוע מאשר להמשיך להיות תקועים ומפוחדים.

היתה לי שיחה עם אחת הלקוחות שלי, לגבי המחיר של המוצר שלה. והיא ככה התכווצה וניסתה לספר כל מיני סיפורים לעצמה על למה היא לוקחת מחיר נמוך יותר, ולמה הלקוחות שלה לא יוכלו לשלם לה יותר מזה. ועוד כל מיני כאלה.

ואז תוך כדי היא תפסה את עצמה ואמרה, אני מספרת לעצמי סיפורים נכון.

אמרתי לה כן.

והיא אמרה שהיא חושבת שהיא פשוט מפחדת. מפחדת למכור. מפחדת שלא יקנו. מפחדת לגבות מחיר שזה באמת שווה.

ואני הסתכלתי עליה בהערצה רבה.

היא העיזה להגיד שהיא מפחדת. וזה לכשעצמו, דרש ממנה תעצומת נפש ענקית.

עצם ההודעה בפחד, כבר ממוססת את חלקו

וההודעה בפחד בפני מישהו אחר,  פירושה כמו הושטת יד לבקשת עזרה לצלוח את הפחד.

ברוב המקרים פחד נובע מתוך זה שהגענו לאזור חדש, מקום בלתי מוכר.

תחשבו רגע שהגעתם לעיר זרה.

הרגש הראשון הוא בדרך כלל פחד, גם אם הוא מהול בהתלהבות והתרגשות

עדיין מבצבץ לו שם רגש הפחד

איך אני אמצא את מה שאני צריכה, איך אגיע ליעד, איך אמצא את המלון,

איפה כל דבר נמצא. ואיך האנשים שם, נחמדים או לא.

הפחד הזה, פירושו שהגעתם למקום חדש. שלא היה ידוע ומוכר לכם.

עכשיו תחשבו איך אתם מרגישים כשאתם נוחתים חזרה בארץ, בנתבג.

אתם רצים. לא מסתכלים ימינה ושמאלה. אתם לא עסוקים עכשיו בשאלה

איפה אתם, ואיך תמצאו את דרככם.

אתם נמצאים באזור מוכר, ידוע, וודאי עבורכם.

אתם עכשיו עסוקים איך להגיע כמה שיותר מהר לשאטל שיקח אתכם לאוטו ויעיף אותכם מהר ככל האפשר הביתה.

הפחד מגיע כשאתם באזור לא מוכר מבחינת המוח שלכם. משהו שהוא לא פגש שם קודם

ועד שהוא מתחיל לעבד את המידע, חוסר הוודאות שנלווה לתהליך עד שהמוח מצליח לפרש ולקבל תבנית חדשה הוא זה שיוצר את הפחד.

עכשיו נחזור לדוגמא של עיר זרה שהגעתם אליה.

הדרך ההגיוניות ביותר היא לעצור ולבקש עזרה. לשאול נהג מונית, לשאול את אחד האנשים שעובדים שם, אולי שוטר שנמצא במקום. מישהו שיש לו את הידע שיכול לעזור לנו.

ברגע שנקבל תשובה. נדע מה הצעד הראשון, זה יפיג את תחושת חוסר הוודאות, לדקות הקרובות. ויאפשר לנו להתחיל לנוע לעבר היעד שלנו.

וכך צעד אחר צעד נוכל להפיג את הפחד מהצעד הבא שלנו. עד שהמקום החדש כבר לא יראה כל כך מפחיד ומאיים. ונרגיש תחושה טובה יותר של וודאות ובטחון ובעיקר בהירות לאן אנחנו הולכים. פתאום ההתלהבות תהיה יותר מורגשת מאשר הפחד.

אבל מה קורה כשאין לנו נהג מונית בסביבה או מודיעין או שוטר שאפשר להעזר בהם.

מה קורה כשאנחנו מפחדים מלגדול, למכור, לעשות משהו שלא עשינו בעבר בעסק. גם אז אנחנו הרי מגיעים לנקודה חדשה שלא היינו בה קודם. זאת נקודה שאין לנו ידע או מידע איך עלינו להתנהג בה. כי לא הכרנו אותה קודם. אז הפחד מתגנב פנימה וגורם לנו לסוג של שיתוק. חוסר יכולת להתקדם.

משום שאנחנו לא כל כך מבינים את המנגון של הפחד, זה מרגיש לנו כמו משהו שצריך להתבייש בו. כי הרי מה כל כך קשה בלגדול, למכור או סתם להעלות פוסט לפייסבוק.

אז מרוב שאנחנו מתביישים בפחד, אנחנו מתחילים לספר לעצמינו סיפורים של למה זה טוב שאנחנו לא עושים את הצעד הבא. למה אנחנו לא אוהבים למכור, למה אנחנו מעדיפים לא להיות במדיה החברתית או למה אנחנו ממש לא רוצים לגדול בעסק כי זה ידרוש מאיתנו יותר מדי זמן ואנרגיה שלא בא לנו לתת.

אבל האמת היא. שאנחנו פשוט נאחזים במקום שהוא מוכר לנו. כל הסיפורים האלה, ידועים  ונותנים לנו תחושת בטחון עצמי שאנחנו אלה ששולטים בתהליך. כההיפך הוא הנכון. הם אומנם חבל הצלה. אבל כזה שמחזיק אותנו מקובעים לאותה נקודה במשך תקופה מאוד ארוכה.

עוד דבר שקורה כשאנחנו מפחדים מהפחד, או לא מטפלים בו. הוא גדל. הוא הופך להיות המפלצת שמתחת למיטה. הוא כל כך גדול ומוחשי הופך להיות שלפעמים אנחנו פשוט לא מצליחים לנשום בכל פעם שאנחנו חושבים על המשימה או האתגר הזה שמפחיד אותנו.

להבין שזה אנרגיה שאנחנו מאכילים ומאכילים עד שהיא הופכת לחסרת כל פרופורציה. ולפעמים מילה אחת, אדם אחד, תובנה אחת, יכולים לשנות לנו את כל התמונה.

רוברט שמין, מחבר הספר איך זה שהאדיוט הזה עשיר ואני לי אומר שהדבר שהכי קשה לנו לעשות הוא לבקש עזרה. אולי לבקש עזרה והוראות הכוונה מנהג מונית הם דבר לא כל כך מאיים, למרות שאני מכירה כאלה שלבקש הוראות הגעה זה נחשב קריאת תיגר עליהם. אבל יש דברים שאנחנו מתביישים לדבר עליהם בפני אחרים כי זה יתפרש בעיניהם כחולשה שלנו. ואנחנו לא רוצים להצטייר כחלשים.

אנחנו מעדיפים שיפנו אלינו לעזרה, מאשר לפנות למישהו אחר לעזרה. אבל בואו נהיה רגע כנים. האם יש סיכוי שבעולם שנוכל אי פעם לדעת את הכל? אנחנו יכולים לספר את עצמינו? לא. אנחנו יכולים לנתח את עצמינו? לא. אנחנו יכולים לאבחן את המחלות שלנו. לא. אז למה בעיניינים אחרים כשאנחנו מגיעים לנקודת הפחד אנחנו די בטוחים שאף אחד אחר חוץ מאיתנו לא מסוגל או יכול להבין ורק לנו יש את הבעיה או האתגר הזה. ורק אנחנו צריכים להתמודד עם זה לבד ובשקט ואז אנחנו נהיים גיבורים של עצמינו או חזקים כי אנחנו לא מבקשים עזרה מאף אחד.

אז זהו. שכמעט כל מה שאנחנו חווים מישהו אחר חווה גם. אולי לא באותה רמה ובאותה צורה. אבל יש אחרים שכבר עברו את זה. ולבקש עזרה ממישהו שחווה את אתו הדבר יכול רק להפוך את הפחד למשהו שיש בו מילים ופירושים ולשפוך עליו אור כך שהוא כבר לא המפלצת הגדולה והמפחידה הוא סתם נקודה של חוסר ידע או וודואת ומישהו אחר עוזר לראות בדיוק מה זה הדבר הכל כל מפחיד הזה.

פעם השתתפתי בקורס שאחת המתרגלות בו לא היתה כל כך נחמדה. אני לא התחברתי אליה ודי נמענתי מנוכחתה. אבל לא שיתפתי אף אחד בתחושה שלי כי התביישתי. חשבתי שזאת רק אני הלא בסדר פה. כמעט שנה אחרי הקורס נפגשנו כל התלמידים ודיברנו. ואחד הנושאים שעלו היתה החויה הלא כל כך נעימה שהיתה לנו מהמתרגלת ההיא. כל אחת חשבה שרק היא מרגישה ככה כלפי המתרגלת והתבשיישה לדבר על זה. התביישה להעלות את זה במהלך הקורס כדי שלא ישתמע שזאת היא הבעיייתית כאן. וכך כל אחת מאיתנו שתקה בתחושה שהיא היחידה שמרגישה ככה. זה היה קצת מצחיק לשמוע את זה שנה אחרי. אבל תחשבו כמה עוגמת נפש יכלה להחסך לנו לו רק היינו מדברים על זה באופן גלוי ולא חושבות שאנחנו היחידות כל אחת לעצמה שמרגישה לא נעים עם הנושא.

בקיצור, מתוך כל אוכלוסיית כדור הארץ , בטוח יש עוד מישהו שחושב ומרגיש כמוך.

ולא משנה מה הפחד, או האתגר שמפחיד שעומד בפנייך.

החוכמה היא קודם כל להכיר בפחד. לא לטאטא אותו או להחביא. לא להמשיך בפאסון של גיבורת על חלל. אלא להודות קודם כל בפני עצמך שאת מפחדת.

אותה לקוחה שלי שהודתה בשיא הטבעיות בפנייי שהיא מפחדת, הרגישה כל כך טוב עם עצמה אחרי כן. כאילו מעמסה ענקית ירדה לה מהלב. אם את לא מרגישה בנוח ללכת ולחשוף בפני אחרים, פשוט תשבי עם עצמך ותכתבי מה מפחיד אותך. תנסי להבין מה הפחד בא להגיד לך. אולי יש לו מסר אלייך. אולי הגעת לקצה גבול היכולת שלך לראות את השלב הבא ואת רק צריכה שמישהו יאיר לך את הצעד הבא. אולי הפחד יגיד לך מה את צריכה לעושת.

השתתפתי באיזה קורס של איתן עזריה לפני הרבה זמן (המתרגלת לא היתה קשורה אליו) והוא שיתף איך הוא התגבר על הפחד שלו. כן, גם הוא פחד לגדול. אז הוא כתב מכתב לפחד. פשוט דיבר אליו והפך את הפחד למדיטציה. אז הנה את לא היחידה שחווה פחד ממשו. ויש דרכים שונות שאפשר לפתור את זה

הצעד הראשון הוא להודות בו, ולהודות לו.

לפעמים רק ההכרה בפחד הופכת אותו כבר למשהו שאפשר להתמודד עם זה, לצחוק על זה. להסתכל לו בעיניים ולגדול למרות הפחד.

ונסיים במשפט של גו'רג אדאיר, כל מה שאי פעם רצית נמצא בצד השני של הפחד.