כמה פעמים יצא לך לשמוע את צמד המילים הזה , אזור נוחות.

בעיקר כשמדובר בעסק, ובצורך לצאת מאזור הנוחות כדי להתפתח, להתקדם, לגדול, להגיע להשגים, להגיע להצלחה. כל הזמן מלמדים אותנו דברים חדשים שאמורים לעזור לנו לצאת מאזור הנוחות.

אז אנחנו הולכות לקורס, סדנה, תוכנית ליווי או יעוץ. מקבלות ידע חדש, הכוונה. לומדות את הידע החדש שקיבלנו, מרגישות בהיי, שהנה גם לי זה הולך לעבוד. ואז אחרי תקופה ממש קצרה אנחנו חוזרות לאותה נקודה שהיינו בה קודם. אולי קצת יותר חכמות. אבל ההיי שהיינו בו מתמסמס ואיתו גם המוטיבציה להטמיע את הידע, שקיבלנו.

אזור הנוחות שלנו הוא כמו יו יו.

זורקים רחוק, אבל תמיד יש משהו שמושך אותנו חזרה, לאותה נקודה שהיינו בה קודם.

אז למה זה קורה, למה אנחנו ממשיכים לנסות לצאת מאזור הנוחות, אבל תמיד תמיד חוזרים לאותה נקודה. ואיך נוכל סוף סוף לעזוב את האזור, שלא תמיד נוח אבל אנחנו אוהבים לקרוא לו בכזאת חיבה אזור הנוחות.

נתחיל קודם ב מה זה אזור נוחות בכלל.

תמיד שאומרים לי את המושג הזה, עולה לי בראש תמונה של אדם יושב על ספה נורא נוחה.

אבל בתכל'ס אנחנו ממש לא יושבים על כלום. ואם ניקח הגדרה הכי פשוטה, זה אזור ההרגל. נוח לנו עם ההרגלים שלנו. עם המחשבות שאנחנו מכירים, אפילו עם המכאובים, התסכולים וכל מה שמאפיין אותנו ביום יום. נוח לנו עם זה. כי האופציה החלופית נשמעת מאיימת.

להחליף את המחשבה, את הדפוס, את ההרגל. זה מפחיד. כי אז זה יוצר אצלינו תחושה של חוסר וודאות, חוסר בטחון, וחוסר יכולת להתמודד עם זה.

אם נמשיל את זה לספה. אותה ספה נוחה שהיתה בהתחלה. הפכה להיות מרופטת, ישנה, שרוטה. אם יש ילדים בבית, כשהם היו קטנים הם בטח היו פולטים או מקיאים עליה, אותה ספה שכבר קיבלה צורה חדשה מרוב שהיא מרופטת. אבל לכם אין לב לזרוק אותה. כי זה אומר לזרוק משהו שהתרגלתם אליו. אבל בתכל'ס זה סתם מעין פחד כזה שאם תחליפו ספה, זה יחליף את האישיות שלכם, את האוירה בבית, את התחושה שהתרגלתם אליה. ועכשיו תצטרכו להתרגל לתחושה חדשה.

וזה מאיים. לשנות רגש, לשנות הוויה, לשנות משהו שהתרגלנו אליו במשהו אחר מפחיד אותנו מאוד.

אם ניקח את זה לעסק שלנו.

אנחנו רוצים לגדול, רוצים להתפתח, רוצים להביא עובדים, רוצים להגיע להשגים.

אבל כל יעד כזה מזיז אותנו מהמקום שהתרגלנו אליו.

ונוצר לנו מתח בגוף, ממש סטרסט בגלל השינוי שאנחנו מייחלים לו אבל לא  מסוגלים לבצע אותו. אנחנו נלך, נלמד, נלך ליועצים נשקיע. אבל בסופו של יום את הכלים שקיבלנו נטמיע בקטנה ונחזור בלי לשים לב לאותו מקום שהתרגלנו, שמרגיש לנו מוגן, ידוע. בטוח.

העניין הוא שאזור הנוחות, הוא ממש לא נוח.

הוא קטן לנו. בכל פעם שאנחנו מתחילים להרגיש חוסר שקט. זה אומר שאזור הנוחות שלנו נהיה צפוף לנו. אנחנו מרגישים מעין חוסר שקט בפנים. אבל המוח שלנו חכם. יודע להשתיק אותנו מהר מאוד.

המוח לא אוהב שמוציאים אותו מאזור ההרגל. כי זה אומר שהוא צריך להתחיל ללמוד הרגל חדש. לייצר דפוס ניורונים חדש. כל למידה של דפוס חדש מצריכה מהמוח להפעיל משאבים גדולים במובן של אנרגיה. בכל פעם שהוא צורך יותר אנרגיה זה אומר שהגוף צריך לספק לו יותר אנרגיה בצורת מזון. והמוח שנועד להגן על החיים שלנו, לא אוהב לבזבז אנרגיה. 

הוא נועד לשמור עלינו בחיים. ויצר לשם כך אינסטינקטים, שאלה הם רפלקסים מותנים שהשתשרשו בנו כך שאנחנו ממש לא צריכים להפעיל את המוח כשיש צורך להפעיל אותם. למשל אם נראה נחש. או אפילו צורה של צינור שנראה כמו נחש. אוטומטית הגוף יכנס למצב של חרדה, ואנחנו נקפוץ, נרוץ או נקפא במקום. משהו יקרה שהוא לא בשליטת המוח שלנו. הגוף נכנס לפעולה עצמאית.

לעומת זאת, אם נראה משהו חדש, שאנחנו לא יודעים איך להגיב אליו. המוח שלנו ינסה להבין מה הוא אותו דבר. ולפענח אותו האם הוא טוב לנו או רע לנו. זה מצריך ממנו עבודה. ומשאבים.

לכן בכל פעם שאנחנו משדרים שאנחנו רוצים לצאת מאזור הנוחות שלנו. כלומר, לעבור לספה אחרת חדשה. המוח שלנו שלא אוהב לעבוד קשה, מצא לעצמו פתרון מגניב. הוא מפחיד אותנו.

הוא משדר לנו תמונות אימה של מה יקרה אם נעיף את הספה הזאת מהבית ותהיה לנו ספה חדשה. הוא משדר לנו תרחישים שגורמים לנו לסוג של שיתוק ועדיף כבר לא לעשות כלום. להשאר תקועים במקום.

כך בכל פעם שאנחנו לומדים חומר חדש, או הולכים ליועץ שמדריך אותנו לעשות משהו. זה נראה כמו משהו שלגמרי צריך ויקח אותנו לנקודה שאליה אנחנו שואפים להגיע. אבל מבחינת המשאבים הפנימיים שלנו, זה דורש מאיתנו לשנות משהו. דפוס, הרגל, חשיבה. כלומר, לצאת מהאזור הנוח של המוח שלנו. מאזור ההרגל. ולהחליף בהרגל חדש. ואת זה המוח לא אוהב במיוחד.

לכן זה נמשך תקופה קצרה עד שלאט לאט חוזרים לאותה נקודה של הרגל ישן וטוב. שגורם לנו לנוחות. לתחושה של בטחון.

אז איך עושים את זה. איך יוצאים מאזור הנוחות כך שלא נחזור אחורה בכל פעם מחדש.

יש שתי דרכים מצוינות שיכולות לעזור לנו לצאת בכל פעם מחדש מאזור הנוחות שלנו ולהגדיר את גבולות הגזרה. כלומר, ליצור אזור נוחות חדש בכל פעם.

השיטה הראשונה היא שיטת הקייאזן.

בסיפרו צעד קטן לשינוי גדול של דר' רוברט מאורר

הוא מציע להתמקד בשינוי מינוי, שמוביל לשינוי גדול.

זוהי שיטה שהתחילה כדרך לשינוי בארגונים גדולים, שינוי בארגון תמיד יוצר מתח והתנגדות מצד העובדים ולכן השיטה הזאת היא כל כך יעילה גם לנו.

דר' מאורר אומר, שצריך לחשוב על הצעד הקטן ביותר שאנחנו מרגישים בנוח לבצע באופן שיטתי בכל יום עד אשר השינוי יוטמע. אם למשל למדנו משהו חדש בקורס מסוים, אז לחשוב מהי הפעולה הכי קטנה והכי פשוטה שאני יכולה לבצע בכל יום שתוביל לתוצאה.

אני יכולה לתת דוגמא למשל מספורט.

אם אני רוצה לרוץ 10 קמ' אבל לא רצתי אף פעם לפני זה.

אז ביום הראשון אני ארוץ בהתלהבות

ביום השני, קצת פחות

לשבוע השני אני כבר בטח לא אגיע כי הגוף שלי יגיד שלא בא לו והמוח יעדיף לשבת בבית ולהמציא תירוצים.

אבל אם אני אתחיל לרוץ בכל יום דקה. או חמש דקות גג.

זהו. זאת הפעולה. אז אני בעצם אומרת למוח שלי. אל תדאג. זה רק חמש דקות. ואני חוזרת.

או זאת רק דקה. אין לי תירוצים או סיבות למה לא לעשות את זה.

ניקח את זה לשיווק.

נרשום לעצמינו פוסט אחד בכל יום. גם אם לא נעלה אותו לשום מקום. אחד. סתם בשביל הכיף.

תחשבו שלאט לאט המוח יבין שאין פה שום דבר קשה או מאיים. לא צריך לעשות שום דבר מיוחד. והוא לא ישלח לנו תמונות אימה של מה יקרה.

לאט לאט ניצור אזור נוחות חדש. ועד מהרה לכתוב פוסטים לעצמי או לצאת לרוץ חמש דקות ביום יראה כמו משהו טריוואלי שתמיד עשיתי. ועכשיו נוכל להתחיל להזיז את החוגה לצעד הקטן הבא. ככה בכל פעם שהגענו לתחושה שאנחנו יכולים ורוצים יותר, אפשר להזיז את החוגה בעדינות בצעדים קטנים מאוד. שלא מפריעים את מנוחת המוח ולא יוצרים לנו סטרטס במערכת.

כי יש לנו תמיד דימוי ששינוי צריך להיות גדול וגרנדיוזי. משהו בסגנון טקס הוליווד עם תחושה נלוות. אבל האמת היא שאנחנו לא מסוגלים להכיל שיוני כזה גדול ובבת אחת. וככל שהצעדים שלנו יהיו קטנים ומדדים יותר, כך יהיה לנו קל יותר לבצע אותם.

אם נחזור לספה. מספיק שנזיז אותה ממקומה הרגיל.נתחיל לאפשר לעצמינו הצצה איך זה יראה עם ספה אחרת. צעד קטן.

שינוי דפוסים

 – טכניקה נוספת. היא ויזואליזציה. לדמיין את הדבר החדש שאני עושה, או רוצה להשיג. לעשות את זה בחזרתיות בכל יום כל יום. כמו ספורטאים שמאמנים את עצמם להגיע להשגים. המוח לא יודע להבחין בין מציאות לדמיון. והויזואלציה עוזרת לו ליצור דפוס חדש, הרגל. לגרום לו להרגיש בנוח במקום החדש הזה. בפעולה שהוא מבצע. וכך כשאנחנו נתקלים בסיטואציה במציאות היא מרגישה כמו משהו טבעי שכבר עשינו או חווינו במקום משהו מטלטל או בסגנון הוליוודי מלא בדרמה וצלצולים.

יש סיפור על מייקל פלפס השחיין האולימפי שבכל לילה לפני השינה היה מתרגל את המשחה שלו בדמיון. הוא גם היה מתאמן על שחייה בחושך ובעיניים עצומות. באחד המשחים באולימפידאיה המשקפת שלו נשברה ומים נכנסו לו לעינים. במקום להכנס לפניקה. הוא פשוט עצם עיניים והמשיך כאילו כלום. כי המוח שלו, לא יצא מאזור הנוחות במקרה הזה, ושום מידע חדש לא התקבל שהיה אמור לגרום לו להבהל. אלא הוא פשוט השתמש במה שמבחינתו כבר קרה כל כך הרבה פעמים והרגיש בשיא הנוחות, לשחות בחושך בלי לראות כלום.

אם נחזור לאותה ספה שאנחנו מתים להעיף מהבית. התחילו בלדמיין איך זה יראה עם ספה חדשה. איך תרגישו בה. איך הילדים יקפצו עליה. איך תשכבי עליה מול הטלויזיה או תקראי עליה ספר. תתלי תמונה שלה על המקרר. לאט לאט הספה החדשה תרגיש כמו מציאות חדשה. והספה הישנה תראה כמו מה שהיא באמת. אזור נוחות, שהוא לא ממש נוח.