להסיר מסכות

You are currently viewing להסיר מסכות

"כל העולם במה וכולנו שחקנים" אמר שייקספיר.

רמי פורטיס הוסיף ושר, "מי מסתתר מאחורי המסיכה. חתול מפלצת או ילדה יפה".

כולנו מגלמים אינספור תפקידים שונים בחיינו.

אנחנו הורים, אחים, בני זוג, ילדים של, מנהלים או עובדים במקום כלשהו.

כל אדם רואה אותנו באור שונה.

רואה צד אחר שלנו.

אבל האם אנחנו רואים את מי שאנחנו באמת

או שאנחנו מגלמים תפקיד כלשהו במשחק הגדול שנקרא החיים.

האם אנחנו מי שאנחנו באנו להיות פה

או מתמסרים למוסכמות ולציפיות החברתיות שמצפים מאיתנו.

כילדים ציפו מאיתנו להתנהג בצורה מסוימת.

לאכול מאכלים מסוימים, להתנהג בנימוס גם לאנשים שלא אהבנו, לשחק יפה עם הילדים האחרים, לכבד את אמא ואבא וללכת בתלם שהוגדר לנו.

בבית הספר ציפו מאיתנו להיות כמו כולם, לא לשבור שורות. ללמוד ולהביא תוצאות. לעשות מבחנים במקצועות שלא הבנו ולא עניינו אותנו, להתלבש כמו כולם, לא להפריע ולא לפתח מחשבה יצירתית משלנו. ואם חרגנו מהנורמה הוענשנו.

מגיל צעיר לימדו אותנו שיש סנקציות למי שמפר את הנורמה החברתית.

המשכנו לצבא, פס יצור אחיד שאין בו טיפה אחת של אינדבידואליות. אכלנו אוכל שלא אהבנו, התלבשנו בבגדים שהרגישו כמו תחפושת פורים, ובעיקר למדנו איך להמנע שוב, מעונשים.

התחתנו, הבאנו ילדים, הלכנו לעבוד, לקחנו משכנתא.

ובכל אלה, תמיד היו ציפיות מאיתנו, החלטות שהתקבלו בלי קשר אלינו.

אז עם כל כך הרבה התניות, ציפיות חברתיות, הינדוס סביבתי.

איך בכלל אפשר לדעת מי אנחנו.

האם הדברים שאני אוהבת היום הם תולדה של מה שלימדו אותי לאהוב

או שהם באמת שלי, מתוך הקשבה לנפש ולרצון החופשי שלה.

האם אי פעם חווינו באמת את היכולת להיות חופשיים ולבחור מי ומה בא לנו להיות?

בכל אחד מאיתנו שוכנת לה ציפור הנפש הקטנה.

זאת שדופקת בכוח ומנסה לצאת לחופשי.

לפעמים אנחנו שומעים אותה, והרבה פעמים אנחנו מתעלמים ממנה.

לא כי אנחנו לא רוצים להקשיב.

אלא כי היא מדברת לפעמים בשפה שקשה לנו להבין.

היא רוצה מאיתנו להיות אנחנו. אבל מרוב מסכות ומרוב מסגרות

שכחנו מי רצינו להיות. הפסקנו להבין את השפה שהיא מדבר אלינו.

למדנו להמנע מסנקציות

ולא לעוף רחוק מדי.

אז בתוך כל הרעש וההמולה שמסביב, הגיע הזמן להקשיב.

לתרגל הקשבה פנימית וחיצונית.

לשאול כל דבר בשאלה קנטרנית. האם אני אוהבת את זה.

האם אני רוצה את זה. האם זה בא ממני בכלל או שלימדו אותי שזה מה שאני צריכה לאהוב, לרצות.

המוטו של מארק צוקרברג, מייסד פייסבוק היה "לנוע מהר ולשבור דברים".  

לשבור מוסכמות, לנער שטיחים.

לא לקבל שום דבר כמובן מאליו.

מאוחר יותר הוא שינה את המוטו למשהו רגוע יותר, ממסדי

לנוע מהר ולבנות דברים.

אבל המהות של שבירת מוסכמות היתה ונשארה לב ליבה של אימפריית פייסבוק האדירה.

העולם סביבנו החל להשיל מסכות,

אבל ככל שהן יורדות, כך כולם הולכים לאיבוד.

כי נשאלת השאלה. מי הם.

מה הם רוצים להיות.

לנתץ את הקיים יוצר כאוס, שמתוכו יבנה החדש

אבל עד שזה יקרה תפקידינו הוא לבנות את האני הפנימי שלנו.

לשאול, לחקור לא לקבל את מי שאנחנו כמובן מאליו.

להקשיב לנפש ולא לערער

לתת לה מקום ודרור להביא החוצה את מי שנועדו באמת להיות.

זה הזמן לשאול, מה עושה לי טוב.

מה מקדם אותי בעולם, ומה יאפשר לי להשתחרר מהמוסכמות שלא אני הסכמתי אליהן.

לחקור ולשאול האם המחשבות האלה הן שלי

האם הן תולדה של הסביבה שלי.

כשהייתי קטנה, ההורים שלי הכריחו אותי לדבר רוסית.

זאת היתה השפה השלטת בבית.

אבל בחוץ, בשכונה בבית הספר, כולם צעקו בעברית.

הרגשתי שונה, כמו פריקית מוזרה שמדברים איתה שפה ששוברת שיניים.

אז קבלתי החלטה.

אני חייבת להיות כמו כולם.

ומגיל צעיר סגרתי את האופציה לדבר את השפה.

האגדה מספרת שמגיל שלוש בערך לא הוצאתי מילה ברוסית.

ידעתי עברית על בוריה, ואנגלית

אבל רוסית מעולם לא עברה את המחסום שיצרתי.

רציתי להטמע בהמון, להיות כמו כולם, לא להיות זרה ומוזרה.

שמתי על עצמי מסיכה. אני אחת משלכם.

בצבא הייתי מכי'ת. כי זה היה בעיני להגשים את המהות הישראלית.

אז שמתי על עצמי עוד מסיכה. קשוחה. בלתי נגישה.

כשהפכתי לאמא

שמתי על עצמי עוד מסיכה. אני עכשיו אמא, דאגנית, מגוננת. ששוכחת מעצמה למען ילדיה.

ובכל מסיכה שנוספה, איבדתי את עצמי.

שכחתי מי אני, מה היכולות שלי, ומה באתי לעשות פה בעולם.

נתתי לסביבה להגדיר אותי. להיות הקול שלי.

ויתרתי על הרצון שלי כדי להתאים למסכה שלבשתי.

אבל הצרימה היתה קשה וכואבת.

וככול שנתתי למסיכה להכתיב את מי שאני

הנפש צעקה לה שם מבפנים, אבל זה לא מי שאת. לא באמת.

אז התחלתי להוריד מסכות.

אחת אחת.

וכמה שזה היה מפחיד לגלות שכל מה שאי פעם חשבתי לנכון

הוא בכלל לא מה שרציתי.

התהום כאילו פערה את פיה והתחילה לשאוב אותי אליה.

הכל הפך לחסר הגיון, ומבולבל כל כך.

אבל כמו שהיקום נברא מתוך הכאוס

כך גם אנחנו, כמו עוף החול קמים חזרה

לומדים ללכת את הצעדים הראשונים שלנו, תחילה עם עזרה ואחר כך לבד.

לומדים להכיר מי אנחנו ומה אנחנו.

מקשיבים להוויה.

למי שמרגיש שהגיע זמנו לחיות באותנטיות ומתוך ידיעה מי הוא או היא. אני מזמינה לקרוא את הספר להסיר מסכות – מדריך מתוקשר לגילוי האני האמיתי.

ספר שישנה את כל מה שידעתם על מי שאתם ויאפשר לכם לחיות את האני האמיתי שלכם  במלוא עוצמתו.

 

Rebecca Yaacov

מנטורית למנהיגות אישית, מסייעת לראות ולדייק את הרצון והדרך הנכונה לך, שחרור מחסמים אישיים ופריצת תקרות זכוכית שיאפשרו לך להיות מי שנועדת להיות.

כתיבת תגובה